פוסט הכרות,
או
למה בכלל הַפָן הַחִיוּּּּבי?

פנים מוגדל

כשהחלטתי שבלוגינג יכול לעשות לי טוב עדיין לא ידעתי על מה בדיוק אני רוצה לכתוב בבלוג. 
חיפשתי נושא שאני גם טובה בו ושגם מספיק מעניין ומסקרן אותי ובא לי לחקור אותו ולהעמיק בו. 
חשבתי על כל מיני תחומים שמעניינים אותי – הורות, ספרות, טיולים, התפתחות אישית,  זן בודהיזם ועוד.
חשבתי לא מעט, עד שמצאתי נושא אחד שמאפיין אותי ושנוגע בכל התחומים שהזכרתי.

מאז שאני זוכרת את עצמי יש שני דברים שתמיד אפיינו אותי: 
1.שכתיבה באה לי בקלות
2. ושיש לי גישה חיובית לחיים  (שגם היא, לרוב, באה לי בקלות).

 "גישה חיובית" אולי נפוצה בתחום ההתפתחות האישית,  אבל בחיי היום-יום אני פוגשת אותה לא מעט בזלזול. "אופטימית" נאמרת לי כמילת גנאי. 
במשך שנים לא הייתי מודעת לכך שהגישה החיובית הזו היא 'דרך חיים' שמאפיינת אותי, חשבתי שזו תכונה אנושית שיש לכולם.
אף פעם לא הרגשתי שאני בוחרת בגישה הזו, היא פשוט הייתה ברירת המחדל שלי ונראתה לי תמיד הדרך הכי הגיונית, נכונה ומוצלחת להסתכל על סיטואציות בחיים.

לקח זמן עד שהבנתי שהיכולת הטבעית הזו אינה נחלת הציבור כולו.
לא תמיד התגאיתי בזה, היו שנים שאף נלחמתי בנטייה הטבעית הזו, אבל היום ה"משקפיים הורודים" שלי הם אקססורי די נדרש ויקר ערך, בעולם שבו יש כל כך הרבה ציניות.

אני חושבת שהמשקפיים האלה לא רק עוזרים לי לראות את הפן החיובי בכל סיטואציה, הם ממש הצילו אותי בתקופות ארוכות שבהם לא הכל היה כל כך טוב.

לא תמיד צריך או אפשר או ראוי לחפש או למצוא את הפן החיובי, אבל זו לא סיבה לא לעשות זאת רוב הזמן.  יש כל כך הרבה מקרים מעצבנים בחיים שאפשר לקבל אותם יותר בקלות אם נחפש, נמצא, או אפילו רק נדמיין שיש להם גם פן חיובי.
לפעמים הנטייה הטבעית הזו גרמה לי "לדלג" על שלב ההתאבלות, שלב חשוב בקבלת הפסד או קושי, ואפילו אובדן ממש. אני מכירה בחשיבות של השלב הזה, וחשוב לי שהדברים שאני כותבת בבלוג לא ישמעו או ייקראו כמו הטפה לביטולם של רגשות חשובים אחרים, כמו עצב או כעס. יחד עם זאת, אני בטוחה שגם מצבים טראגיים ממש ניתן לעבור יותר בקלות כאשר מאמצים פרשנות מסוימת ותפיסת עולם יותר 'בהירה'  ופחות עגומה לגבי החיים. וכמובן, רוב החיים שלנו לא מלאים במצבים טראגיים.

אופטימיות

יש יותר מדרך אחת לתפוס ולספר על החיים שלנו

אני יכולה להציג את החיים שלי בהרבה מאד דרכים.
הנה שתי דרכים לספר לכם על חיי:

הדרך הראשונה היא לשים דגש על הקשיים והבעיות שהיו לי: 

נולדתי עם ליקוי ראיה מלידה ואני לעולם לא אראה כמו כולם,
בגיל שש אבא שלי נהרג, הייתי ילדה דחויה והפכתי להיות בחורה חסרת ביטחון,
למרות שיש לי תואר שני בתקשורת ועסקתי בתחום למעלה מעשר שנים אף פעם לא הצלחתי להגיע למעמד שסיפק אותי ולא לשכר ראוי בעייני, ואפילו כשניסיתי לפתוח עסק כמטפלת שיאצו נכשלתי ולא הצלחתי למלא את הקליניקה, השקעתי בזה המון זמן וכסף לשווא.
הייתי רוווקה המון שנים, גם אחרי שיצאתי מהארון כלסבית לא מצאתי זוגיות עד גיל 39.
עשיתי למעלה מעשרים ניסיונות להיכנס להריון במשך שבע שנים, עד שהצלחתי (רק בגיל 40)
תמיד היה לי חלום לכתוב ספר אבל עד היום לא הצלחתי להגשים אותו.

אבל אני מעדיפה לראות את החיים שלי כך:

גדלתי במשפחה נהדרת, שתמיד גרמה לי להרגיש מיוחדת.
ילדים אחרים וחלק מהמבוגרים תמיד חשבו שאני 'מוזרה", אבל לעצמי אני תמיד נראיתי מאד נורמלית וזה מה שחשוב. 
למרות שגדלתי בלי אבא, למרות שהיו לי בעיות חברתיות וקשיים פיזיים אובייקטיביים, אני זוכרת את הילדות שלי כילדות מאושרת, עם משפחה תומכת ואוהבת.

החלום שלי מאז ומתמיד היה להיות סופרת ואני מקוווה שהחלום הזה יתגשם בקרוב. 
בשנות העשרים שלי עשיתי שלושה מהלכים אמיצים שהשפיעו על חיי לטובה:
יצאתי מהארון והחלטתי שאני רוצה להיות אמא יחידנית ולקנות דירה משלי.
אני בת מזל שהמשפחה שלי קיבלה אותי וגם עזרה לי במשימה.
בסופו של דבר הדירה לא רק נתנה לי ביטחון ויציבות, אלא גם התגלתה כהשקעה מצוינת,
ולמרות שלא הצלחתי להרות במשך תקופה ממושכת ניצלתי את השנים האלה לחיסכון, לימודים ופינוקים שאין לאימהות. 

במשך כל השנים הארוכות שבהן הייתי רווקה, איכשהו תמיד ידעתי שכאשר זה יבוא – זה יהיה "זה".
ובאמת, ברגע שהחלטתי שאני באמת רוצה למצוא אהבה, בגיל 39, היא הגיעה מיד ובקלות.
תוך זמן קצר, כשנה וחצי אחרי ההכרות שלנו, חבקנו שתינו שלוש בנות. בת שילדה בת הזוג שלי, ותאומות שאני ילדתי.
היום אנחנו משפחה לכל דבר, אמנם משפחה מורכבת, אבל משפחה. ויש לנו גם כלב וחתולה.

ואם החיים האלה נשמעים לכם מספיק מעניינים, מוזמנים להישאר.
פה מותר להרכיב משקפיים ורודים ולשאוף לחוות יותר סיפוק, גם כשלא הכל מושלם.

צחוק הגורל הוא שאני מעלה את הבלוג הזה לאוויר באחת התקופות המאתגרות והקשות יותר בחיי, כאשר אני ממש מתקשה למצוא את הפן החיובי.
הגישה החיובית שהייתה כה טבעית לי לא תמיד משתפת פעולה ומגיעה לבד, ואני נדרשת להתמודד בעצמי עם הרבה מאד רגשות שליליים שאיני רגילה לפגוש בהם בחיי. 

יש לי הרגשה שלמרות הקושי להיכנס לכתיבה אופטימית על אופטימיות דווקא בזמן כזה, ההתנסות שלי במגוון הרגשות והכתיבה החיובית רק יועילו – גם לי, וגם לבלוג.  
ולמה יש לי הרגשה כזו? נו, כי בכל זאת אני רגילה לראות את הפן החיובי בכל דבר…. 

סגירת תפריט