איך להרגיש טוב יותר גם בתקופות קשות?

דווקא כמי שתופסת את עצמה כאחת עם משקפיים ורודים, אני חייבת להודות שהחיים לא תמיד קלים
לא תמיד טוב לנו. הרבה פעמים המצב אפילו ממש לא טוב.
בתקופות כאלה האופטימיות נראית כמעט בלתי אפשרית.
אז מה בכל זאת אפשר לעשות? כאן במאמר אני כותבת כמה שיטיות שעוזרות לי ויכולות לעזור גם לכם - להרגיש טוב יותר גם בתקופות הפחות טובות.

דנה שבת - הפן החיובי

האם גם בתקופות קשות יותר בחיים, כאשר האופטימיות והתחושה החיובית נראות ומרגישות רחוקוקת מתמיד, כמעט בלתי מושגות, אפשר בכל זאת להגביר את התחושה החיובית?

ולמה להתאמץ ולגרום לעצמנו להרגיש טוב יותר?

האם זה לא מנוגד לחוקי הטבע- שאם רע לי אז רע לי, ואני פשוט צריכה 'לעבור את זה'?

בהחלט, אני  מאמינה שחשוב להכיר ברגשות שלנו, גם כאשר הם אינם נעימים, אבל צריך להיות לנו אינטרס להבין שהרגשות שלנו אינן מושפעות רק מיד המקרה.  ההרגשה שלנו, לטוב ולרע, אינה צריכה להיות רק קורבן של הנסיבות או המזל. יש לנו יכולת להשפיע על הדרך שבה נתפוס את הדברים הטובים או הרעים שעוברים עלינו, ולהגיב בדרך שתשפר את התחושה שלנו. ולמעשה – גם את העתיד שלנו.

מה שאני כותבת כאן הן לא סתם מילים באוויר, אלא פרי של עבודה יומיומית שלי, שלא תמיד מצליחה.

וידוי אישי:

אני נמצאת באחת התקופות הפחות נעימות בחיים שלי. 

אין צורך להיכנס לעומק הדברים, אך כמו כל בן אנוש טיפוסי, גם אני מושפעת מכך ואפשר לומר שלעיתים די קרובות אני יוצאת מהכלים. שלא לומר, חוטפת קריזה. שלא לומר…בואו נעצור כאן לפני שאכניס אתכם לסרט שבתוך הראש שלי, שמא שירותי הרווחה ייכנסו ללחץ.

אפשר לסכם בפשטות ולומר: יותר מדי פעמים אני מרגישה את הפצצה מתקתקת בתוכי, וזה מאד לא נעים.

ברור שבתקופה כזו אני מתפרצת הרבה יותר על הילדות שלי, בת הזוג שלי, על עצמי, וגם חיות הבית זוכות לשמוע את הקיטונות והכעסים שלי. הכל הרבה יותר מרגיז, הרבה יותר מציק. אם פעם היה לי יותר אורח רוח לדברים שלא הולכים לפי התכנון או הציפיות שלי – עכשיו הפתיל מאד התקצר.

אבל אני מבינה שהתגובות האלה רק גורמות לי ליותר סבל ואני מנסה להתמודד איתן באמצעות כל מיני כלים שאני מכירה או שאני לומדת עליהם.

 

מציאת שלווה

אני מבינה שמציאת השלווה הפנימית, שאינה תלויה במה שקורה בחוץ, היא הפתרון. אבל רבאק, איך אפשר להגיע לשלווה כשהבית הפוך, הילדות רבות, אני מאחרת במשימות שלי ואני לא מוצאת כרגע את המפתחות כדי שנוכל כבר לעוף מהבית?

כהורים, בעלי עסק או קריירה שגם עושים עוד כמה דברים בחיים שלנו, יש כל הזמן הרגשה שחייבים לסיים את כל רשימת המטלות, ורק אחרי שכל הדברים האלה יימחקו מן הרשימה נוכל להגיע לשלווה.

כי איך אפשר לנוח רגל על רגל בשלווה כשהמשימה הבאה כבר מהבהבת?  אבל אני חושבת שאם רק למשך שעה אחת ביום, נוכל להניח את כל אלה בצד ולזכות להרגשה של שלווה מוחלטת, זו תהייה מתנה.

ולכן אני מתאמצת מאד למצוא בכל יממה את השעה הזו שבה אין משהו ש'חייבים' לעשות.

גילוי חמלה

זה לא אומר שאנחנו צריכים לכעוס על עצמינו על כך שאנחנו כל הזמן עסוקים, כועסים או מוטרדים ממשהו. אלו הם חיינו וזה מה שיש. אם נוסיף על מה שאנחנו ממילא מרגישים גם רגשות אשמה, זה רק יוסיף עוד סבל על הרגשות הרעים שאנו כבר חווים ממילא. לכן, אני מרשה לעצמי לחמול על עצמי, להגיד לעצמי "את צודקת, זו באמת תקופה קשה, באמת לא נעים. באמת קשה, וזה מבאס שאת כועסת כל כך הרבה", אבל לצד זה אני משתדלת לא לכעוס על עצמי יותר מדי.

העובדה שאני לא כועסת ומסרבת לחוות אשמה לא אומרת שאני חושבת שההתפרצויות שלי מוצדקות או שאני מסירה אחריות – להיפך.

אני זוכרת שפעם חשבתי אחרת. נצמדתי לאשמה, כי הרגשתי שהיא מנקה אותי. בגדר "אוקיי, התנהגתי באמת לא יפה, אבל לפחות אני מרגישה אשמה, כי אני יודעת שזה לא בסדר. אם לא הייתי מרגישה אשמה, אז הייתי באמת בן אדם נוראי".

אבל היום אני יודעת – האשמה או הכעס על עצמי לא פותרים אותי מהמתח ולא משנים את העבר. הכעס והאשמה  לא הופכים את המעשה לטוב יותר, וחשוב יותר מזה – הם לא מקלים עלי ולא הופכים אותי לאדם טוב יותר. דווקא היכולת להשלים עם עצמי ולקבל את עצמי יכולים להפוך אותי לאדם שלוקח אחריות על המעשים שלו.

למדתי שההשלמה עם הקשיים שלי וגם עם הכישלונות שלי, מאפשרת לי להרגיש טוב יותר בלי לפתור אותי מאחריות.  

התמודדות עם הכללות ועם עראיות

כולנו, כשאנחנו נמצאים באיזשהו שפל מבחינת התחושה האישית שלנו,  נוטים יותר לעשות הכללות, לראוות את הכל דרך משקפיים כהים. "כולם מגעילים", "לאף אחד לא איכפת", "אני אף פעם לא אצלילח", "הן בחיים לא ילמדו".

אני מזכירה לעצמי שזו לא המציאות האמיתית, שזה רק מה שאני חווה עכשיו בגלל הקושי, ושהדברים משתנים.

אמנם יש תחושה שהתקופה הזו לא תיגמר, היא נמשכת ונמשכת. אבל ההבנה שהכל בחיים הוא ארעי, יכולה לעזור לנו לקבל פרספקטיבה. אין שום דבר קבוע שאינו משתנה, הכל זורם. עכשיו אני למטה, יום אחד בקרוב אהיה שוב למעלה. גם אם אני לא יכולה לראות את זה עכשיו, אני יכולה לסמוך על כך שזה יקרה.

מציאת משמעות - מה זה בא ללמד אותי?

יש אנשים שמאמינים באלוהים ומאמינים שהכל בידו. יש כאלו שמאמינים בגלגול נשמות, ומאמינים בכך שכל מה שאנחנו עוברים בגלגול הזה הוא שיעור שאנחנו צריכים לעבור ולהתפתח ממנו. יש כאלו שמאמינים שהיקום לא סתם מזמן לנו את הדברים שהוא מזמן.  

השבוע ישבתי לשיחה עם חברה והיא אמרה לי שהיא לא מאמינה בכל הדברים הללו, אבל הרבה פעמים היא מבינה בדיעבד מה נתן לה הקושי הזה, או הקושי האחר.

והאמונה שלי? 

היום אני מבינה כבר, בגלל שהיו לי מספיק מקרים שהבנתי 'בדיעבד' מדוע הם היו חשובים לי, שגם אם אין באמת סיבה למה שקורה לי – אני יכולה למצוא בעצמי את הסיבה, וזה יעזור לי להכיל את מה שקורה. אני שואלת את עצמי, מה זה בא ללמד אותי? מה הלקח? למה זה קרה דווקא לי ודווקא עכשיו? והתשובות, גם אם הן לא משהו ודאי, יכולות לנחם אותי או להעצים אותי.

לדוגמה השנה – אני מבינה שכאשר אני כותבת בלוג על הפן החיובי של החיים ובדיוק מקבלת איזושהי כאפה מהחיים, זה נועד בדיוק כדי שאני אוכל לכתוב את הדברים יותר טוב ואולי גם יותר משכנע.

כי למי איכפת לקרוא על הפן החיובי ממישהי שהכל אצלה בחיים באמת כל הזמן כזה חיובי?

למי איכפת לקרוא על הפן החיובי ממישהי שהכל אצלה בחיים באמת כל הזמן כזה חיובי?

לא להיאבק ברגשות הלא נעימים

עצבנות, יאוש, תסכול, דכדוך, פחד, דאגה ועוד רגשות שליליים, הם הרבה פעמים עוברי אורח זמנים בחיינו, ממש כמו השמחה, האהבה, התקווה, השלווה, הנינוחות. אנחנו לרוב לא מרגישים את כולם כל הזמן, אלא פותחים את הדלת כל פעם לרגש אחר.

לכן, כאשר רגש שלילי מתדפק על דלתי, יכול להיות שאני מזהה אותו מהעבר וקצת חוששת ממנו וממה שיעשה לי, אבל אם אני לא נאבקת בו, הוא לרוב חולף ברגע שאני אפתח את הדלת לרגש אחר. כל מה שנדרש זה לזהות אותו, להגיד "הו, הנה התסכול מגיע. ברוך הבא וצא לשלום", להיות מודעים לקיומו ולהמשיך הלאה.

כמובן, שחשוב לא להתמכר אליהם. ההיאחזות ברגש כלשהו היא זו הבעייתית. לא רק ברגשות השליליים אנחנו צריכים להיזהר לא להיאחז – גם היצמדות לרגשות חיוביים עשויה להיות בעייתית. (היצמדות לרגש חיובי יכולה לגרום לנו, למשל, לחסל קופסת עוגיות שלמה, למרות שהתכוונו לאכול רק שתיים)

 

לפתח ראייה 'מלמעלה' וראיייה רחבה

היכולת לשמור על שלוות הנפש נמדדת בזמן שקורה משהו שנחשב בעינינו ל'רע'. הרבה אנשים רוצים לצאת לחופש כדי להגיע לשלווה, אבל אדם שיש לו שלווה פנימית הוא אדם שיכול לשמור עליה גם ברגעים הקשים ביותר. סבא שלי היה אדם כזה. גם כשהיו פקקים, גם כשהיה לחץ, גם כשהייתה טרגדיה, הוא ידע לשמור על שלוות הנפש שלו.

שלוות נפש דומה גם לסובלנות – לקבל את חוסר הנוחות.

אחד הדברים שעוזרים לי לגלות סובלנות היא לפתח צורת הסתכלות מרחוק, בלונג שוט, או התבוננות לטווח רחוק. הדברים הלא נעימים והלא נוחים שכל-כך מפריעים לנו ברגע זה, יכולים להיראות אחרת לגמרי כשמפתחים את ההתבוננות הזו.

למשל, כשאני מרגישה שאני לא מצליחה להשתלט על הילדות בבוקר, הן לא ממושמעות ולא עושות מה שאני מבקשת, הן פשוט לא מקשיבות ואין לי מושג מה לעשות כדי למשוך את תשומת ליבן – אני עושה את מה שאני יודעת לעשות. כועסת!

אני מעלה אוקטבה. אחר כך עוד אחת. ובסוף אני צורחת, לפעמים אפילו בצורה מעליבה. ורק אחרי שהסצינה נגמרת ואני מצליחה להשיג את מה שרציתי (בערך) אני שואלת את עצמי, זה באמת היה שווה את זה?

נכון, השגתי את מה שרציתי באותה נקודת זמן. רציתי להגיע לגן עד שמונה ורבע והצלחנו. אבל בראייה מרחוק למה יש יותר משמעות, לאיחור של עשר דקות, או לילדות שחוות ילדות עם אמא נעימה יותר?

ואז אני מבטיחה לעצמי לנסות שוב. והאמת? יש ימים שאני מצליחה להזכיר לעצמי בזמן – היום תסתכלי על התמונה הגדולה. עוד עשר דקות או פחות עשר דקות, זה לא מה שיעשה את ההבדל.

זה נכון לא רק בבוקר קשה עם ילדים. יכול להיות שחברה אמרה לי הערה שמאד פגעה בי. אני יכולה לתת לזה להיות הגפרור שמבעיר להבה בשדה קוצים. אבל אם אני מסתכלת על כל זמן החברות בינינו, אם אני לוקחת בחשבון את התמונה הגדולה, אז ההערה המעליבה הזו היא ממש לא חשובה.

הומור

העצה הבאה אולי שחוקה, אבל היא אחת העצות הטובות שקיבלתי בהקשר של התקופה האחרונה, כי כמעט שכחתי כמה הומור יכול להיות חשוב לא רק לבריאות, לא רק לנפש, אלא גם בשביל לשמור על יחסים.

ההומור בהקשר זה קשור לשלוש המלצות שאני זוכרת ומאמצת:

  1. לא לקחת את עצמינו  יותר מדי ברצינות
  2. להכניס הומור ליחסים – במיוחד ליחסים זוגיים וליחסים עם הילדים. 
    אחד הדברים שעוזר לי במיוחד עם הילדות שלי, זה במקום לכעוס – לצחוק. להתחיל לעשות קולות משונים, לדגדג, לגרום להן לעשות הצגות ולצחוק בעצמן. 
  3. לגרום לעצמינו לצחוק, באופן אקטיבי.
    להיפגש עם חברים מצחיקים, לצפות בקומדיות, סטנד-אפ, ספרים שמצחיקים אותנו. גם מבחינה מדעית נמצא כי צחוק הצחוק משפיע לטובה על מערכת העצבים. אולי בהתחלה הצחוק יכול להיות הדבר האחרון שבא לנו לעשות, אבל אם נצליח לחייך ולצחוק, המוח שלנו ישחרר את החומרים שישפרו את מצב הרוח שלנו.
"יום בלי צחוק הוא יום מבוזבז" – צ'ארלי צ'פלין

איך נראית שלוות נפש?

אני יכולה לדמיין יום עם שלוות נפש – זה יכול להיות נהדר. 

ילדה שופכת יוגורט על השטיח למרות שאסור לאכול בסלון , ואני שומרת על שלוות נפש.

גננת מתקשרת שצריך לקחת ילדה חולה מהגן – ואני שומרת על שלוות נפש.

אני נכנסת הביתה ומגלה מהפיכה, ושומרת על שלווה נפש.

מגלה שמי שהבטיח לטפל בעניין שחשוב לי לא טיפל בזה עדיין, ואני שומרת על שלווה נפש. 

 

 פעם הייתי בסדנה של רפיק (תמיר קמחי) והוא תיאר כך את שלוות הנפש הזו – להיות בעין הסערה. להיות בתוך הדברים שלרוב מוציאים אותנו מהשלווה, אבל להישאר שקטים.
מסביב סוער, אנחנו צופים בסערה מסביבנו, אבל היא לא משפיעה עלינו. לא סוחפת אותנו.

אני מודה שזה נשמע לי אתגר רציני, אבל בכל זאת – משתדלת לתרגל את זה. אני מגלה שהתגובה של חוסר סבלנות לדברים הלא נעימים בחיים גם היא הפכה להרגל, וכעת צריך להחליף אותה בהרגל אחר.

הפן החיובי - בלוג מאת דנה שבת

אשמח לקבל במייל תגובות לפוסט / מאמר זה! 

אם יש לכם סדנה או הרצאה בתחום ההתפתחות האישית אוו טיפול עצמי ו-well-being, מוזמנים לכתוב אלי   דנה שבת

shabat.dana@gmail.com