התמודדות עם חרדות בזמן מגיפת הקורונה - שיחה עם יהל אביגור
חרדת הקורונה, או התמודדות עם אי ודאות, איום בריאותי ואיום כלכלי, יוצר תחושות קשות אצל רוב האנשים.
גם במצב לא פשוט כמו זה שאנו נמצאים בו, יש אפשרות לבחור את דרכי ההתמודדות החיוביות יותר.
ליהל אביגור, מדריך מדיטציה ומיינדפולנס, יש התייחסות מעניינת למצב.
כשאדם מתמודד עם משבר או עם קושי, משבר אישי או אף עולמי, בדומה לזה שאנו שותפים לו כעת, יש משמעות עצומה לצורת ההתמודדות.
מה שינבא אם נצא מהמשבר מחוזקים או מוחלשים הוא לא סוג המשבר, אלא האופן שבו נתמודד אתו. וזו הסיבה שעבורה הקמתי את הבלוג הזה – מציאת דרכים להתמודדות אפקטיביות וחיובית, גם כשהמציאות לא תמיד זוהרת או חיובית.
תפיסת העולם של יהל אביגור, מתרגל ותיק ומורה למיינדפולנס (בעברית – קשיבות), השאירה עלי רושם עז כששוחחתי עמו לראשונה ולכן רציתי להביא כאן את שיחתנו בנושא ההתמודדות עם הקורונה.
בחירה במקום חרדה
דנה: שלום יהל, התקשרתי כדי לדבר איתך על ההשפעות של מגיפת הקורונה על החיים שלנו, ואיך אפשר להתמודד בצורה טובה יותר עם החרדות וחוסר הוודאות שהיא יוצרת.
יהל: הדבר הראשון והכי חשוב שאני רוצה להגיד הוא, שאנחנו מדברים על הדבר הזה שנקרא קורונה ומתייחסים לזה כמציאות מוצקה, אבל חשוב מאד שאנחנו נדע לייצר איזשהו מרווח שבתוכו אפשר להגמיש את החוויה וללמוד ממנה.
למה אני מתכוון? אם אני מסתכל ואומר כך: יש קורונה. מתוך חרדה אני מגיב אוטומטית ודוחה את זה – אני לא רוצה את זה. עצם הדחייה היא גורם שמייצר חרדה וסוגר את המרחב, לא מאפשרת לנו ללמוד. הגישה שלי היא שתמיד, בכל מצב, יש משהו שאפשר לעשות ושיכול לעזור לי. כל שיעזור לי, יכול להיות עוגן ועזרה גם לאחרים. אז השאלה שלי הופכת להיות – איך אנחנו מפלסים את הדרך לשם?
אני חושב שהפילוס של הדרך לשם היא על ידי כך שאני לא אתעלם מהקורונה, אבל אני גם לא אתייחס לזה כדיפולט כמשהו שאני רוצה לדחות. לנפש, כברירת מחדל, יש צורך לדחות את החוויה.
אבל מה זאת אומרת לא לדחות אותה? להגיד שאנחנו מקבלים את זה?
מגיפת הקורונה.
לבודהה יש את המושג שנקרא "דרך האמצע". למושג הזה יש שתי משמעויות, אבל אני אתייחס לפרשות הקלאסית של המונח – הבודהה תבע את המושג בעקבות הנאות החושים. הוא אומר שיש אנשים שנוהים אחרי הנאות החושים ומנהיגים את החיים שלהם כדי לספק את הנאות החושים האלה. ויש את אלו שעושים את כל מה שהם יכולים כדי להתענות ולענות את החושים ולהתרחק מהם , כדי להשיג שחרור מהם. הבודהה אומר שהנאות החושים הם לא מה שיציל אותנו והם גם לא דבר נורא ושטני. הוא פתח מרחב של חופש לגבי החוויה האנושית – דרך האמצע.
הקורונה היא דבר הפוך, אבל אני מעתיק את אותה הצעה גם לרמת החרדה ממנה. לא יהיה נבון להתכחש או להתעלם מזה, אבל גם לא הישען על הנטייה שלנו להיכנס לחרדה ולסרטים בעקבות מה שקורה בארץ ובעולם.
אז מה אתה כן מציע לעשות?
אני לא רוצה להגיד מה לעשות, אני יכול להגיד מה אני עושה.
אני מנסה לאבחן ולהבחין ברגע החרדה. יש את הקיום שיש בו כרגע אותי ואת הקורונה ואני פוגש את היחס שלי אל החרדה, ואני עובד אתו בפני עצמו.
למשל, אני יכול להרגיש את החרדה כחוויה גופנית, להרגיש את אי הנעימות שלה, אבל לדעת לרכך את זה. זה תרגול. זה משהו שאפשר לתרגל.
תחושת החרה טווה את השקפות העולם שלנו. כאשר אני נוגע בחרדה ומרכך אותה, אז ההשקפה שלי לגבי העולם משתנה. יכולות להיות הרבה השקפות שיחליפו את ההשקפה שהיא ברירת המחדל. גם לכל אחד יש השקפת ברירת מחדל שונה, אבל השאלה היא האם אני יכול להסתכל על משהו מפרספקטיבה נוספת.
בעצם אתה אומר שכאשר יש לנו קשת של אפשרויות לבחור ממנה את ההשקפה שלנו לגבי מה שקורה, יש יותר חופש ופחות חרדה.
נכון. ומה האינדיקציה לזה? כאשר בן אדם אחר מציג נקודת מבט מנוגדת לשלך. האם יש לך יכולת לחוש את ההיגיון הפנימי של מה שהוא אומר ולתקף את זה מנקודת המבט שלו? אתה לא צריך לקבל את זה כאמת, אבל לקבל את זה כאמת אפשרית. אם אתה יכול לקבל את המצב הזה, זו אינדיקציה מבחינתך לדעת שאין לך חרדה.
למצוא את התפקיד שלך - מניעת חרדדה
אוקיי, אז אני לא בחרדה. יש לי חופש לבחור את ההשקפה שלי לגבי המצב, ואני עדיין חווה סטרס וסוג של חוסר אונים. יש הרבה קושי.
פה נכנס הדבר השני. צריך לדעת שכולם סובלים. להיות חרד לגורלך ולחוות קושי זה הגיוני אבל הרבה יותר טוב זה לקחת תפקיד – מה התפקיד שאת לוקחת כדי לעזור?
כשאת עוזרת את גם צריכה להיות מודעת – האם את מכניסה חרדה לתוך האינטראקציה, או שאת מצליחה לשחרר קצת את החרדה?
אני אספר לך משהו. אני באופן אישי בכלל לא מרגישה שאני חרדה מהמצב. יש לי נטייה טבעית, אולי מולדת ואולי נרכשת, לראות תמיד את ההזדמנות או הפוטנציאל או הדבר הטוב שיכול לצמוח מכל דבר. הנה, כפו עלינו להיות חודש בבית עם הילדות, בלי עזרה של סבתא, ועוד להצטרך לעבוד מהבית ולהמשיך את העסק – זה מחייב אותי למצוא מיד פתרונות להתמודד עם זה. אני מיד יודעת, עוד לפני שזה קורה, שלמרות שזה נראה לי ממש קשה אני אצא מזה מחוזקת. אצלי-זה הדיפולט. להסתכל על הפן החיובי. אני גם מצליחה לרכז את תשומת הלב שלי בהזדמנויות שיש כאן לעזרה הדדית, בעובדה שהיום אנחנו נמצאים במצב שבו הנגיף באמת לא מאיים על רובינו בגלל הטכנולוגיה המתקדמת והפעולות שנוקטת המדינה. אני מצליחה להשהות שיפוטיות ולבדוק אם היא מועילה לי.
אבל אני מבינה שלרוב האנשים זה לא מגיע בטבעיות, ומאחר שאני מרגישה שזו דרך התמודדות עדיפה,,הייתי רוצה לדעת איך אפשר לעזור לאנשים שזה לא הדיפולט אצלם. איך לעזור למי שאצלו קודם כל מופיעה החרדה.
דבר אחד שאני עושה שמאד עוזר, זה לעבוד עם המחשבות שקשורות לזה.
להקשיב למחשבות ולראות איזה מחשבות הן הגיוניות ואילו מחשבות הן לא הגיונית. אילו מועילות ואילו לא מועילות? ואני בוחר באופן אקטיבי לא להקשיב למחשבות לא מועילות. אני כן מדבר על זה עם אנשים אבל גם לוקח על עצמי את התפקיד – איך אני יכול לדבר על זה בצורה שתיצור חופש ולא חרדה? אני מעודד גם אנשים אחרים לעשות את אתו הדבר.
אבל איך עושים את זה? איך מדברים בחופשיות ובלי חרדה ובלי לפסול את מה שהצד השני מרגיש?
אנחנו עושים ניתור של מה קורה עכשיו בפנימיות שלנו. כל הזמן שואלים את עצמינו מה קורה, והאם זו מחשבה שמקדמת אותי. להיות קשוב לזה עד שאתה מרחיב את המודעות שלך באופן שמפוגג את החרדה. אפשר להצהיר על זה גם בשיחה – פשוט לומר "בואו נדבר על זה באופן שלא מעורר חרדה".
אז על מה השיחה שלנו תהייה בעצם?
נדבר על איך אני יכול לקחת את הכלים שיש לי ולהפיק מהמצב הזה את המיטב.
למשל, איך אפשר להעסיק את הילדים, האם יש משהו שאני יכול ללמוד או להתפתח בו בזמן שאי אפשר לעבוד? האם יש משהו שאני יכול לעשות, בהתנדבות או בתשלום, כדי לענות על צורך של אנשים אחרים? וגם הומור. נכנס פה הרבה הומור. אלו דברים שאני רואה שהרבה אנשים מתעסקים בהם ושזה באמת עוזר להם.
בדיוק. וזה יכול להיות גם לאפשר התבוננות קיומית -. מה באמת חשוב לי לעשות בחיים האלה? בידיעה שגם אני וגם אחרים נסיים את חיינו – חלקנו נסיים אותם באופן שקשור לקורונה ורובינו נסיים את חיינו בדרך שלא קשורה לקורונה. מה אני יכול להשיג פה בחיים האלה?
ממש שיחות ברומו של עולם. אז אתה בעצם אומר, שאם אני מצהירה שאחת השאיפות שלי בחיים האלה היא להעביר הלאה את השקפת העולם שלי, גם לילדות שלי וגם לאנשים אחרים, אז זה מה שאני צריכה לשאוף לעשות כבר עכשיו ברגעים האלה, כדרך התמודדות?
כן. ואני גם רוצה לדעת על מה אני יכול להישען שהוא יותר אמין ופחות מתפרק מהמשענות הרגילות, שכרגע הן פחות יציבות. למשל: תחבורה ציבורית, כלכלה, מערכת החינוך. כל המשענות הללו כרגע הן פריכות, מתפרקות. אני שואל את עצמי, על מה אני יכול להישען שהוא פחות שביר? למשל יציבות מנטלית, חמלה, נדיבות. אלו הדברים שאתה מפתח בתוך הפנימיות שלך. אם לא הפעלנו אותם זמן רב הם נחלשים, אבל זה כמו שריר. להישען על כלכלה וסדרי החברה זה כמו להישען על שרירי כף היד. אבל להשעין את הקיום שלנו על חמלה זה עצם הזנב שלנו – זה הרבה יותר יציב. התרגול יאפשר לנו להישען עליו בעת הצורך, ממש כמו עכשיו.
אמון מוצדק מפחית חרדה
יש גם הרבה ביקורת על המצב. יש תפיסות (שקשה לי לקבל אותן), שמכחישות את הקיום של הקורונה כאיום אמיתי, בטענה שהפחד שזורעים בנו וההגבלות שהמדינה כופה עלינו משרתת בעלי אינטרסים.
הכחשה היא תגובה של חרדה – זה להרוג את השליח. אני לא מומחה לקורונה. אני לא יכול לשלול מבחינה מדעית את רמת האמינות של הדוברים, אני רק יכול להעריך אם מישהו הוא מומחה בתחומו או לא. לא הייתי הולך למוסכניק שיטפל לי בשיניים ולא הייתי מקשיב לטוקבקיסט בנושאים של בריאות הציבור. כמובן שיש עוד אפשרויות לבקר, אפשר להקשיב לביקורת. ועדיין, יש היררכיה של ידע והיגיון בעייני.
עוד יש לי אמון באנשי מקצוע ואני חושב שהאמון מוצדק. כמו שאני מאמין שארכיטקט מתכנן את הבניין לא כדי שהוא יתמוטט על מישהו, כך אני מאמין שמי שאמון על בריאות הציבור באמת אמון על בריאות הציבור.
@דנה שבת
מוזמנים לקרוא גם את המאמר "להרגיש טוב יותר גם בתקופות קשות"
אשמח לקבל במייל תגובות לפוסט / מאמר זה!
אם יש לכם סדנה או הרצאה בתחום ההתפתחות האישית אוו טיפול עצמי ו-well-being, מוזמנים לכתוב אלי דנה שבת
shabat.dana@gmail.com