אז ברור לי למה כדאי לגדל ילדים אופטימיים, ומובן שחשוב שההורים יהוו מודלינג לחשיבה חיובית ואופטימיות. אבל מה קורה אם ההורים עצמם הם לא אנשים אופטימיים? איך הם יכולים לתת מודלינג כזה?

"אין ספק שבן אדם שקשה לו עם העולם, והוא בעצמו לא אופטימי אלא פסימי ורואה דברים רעים וקשים, יגדל ילדים פחות אופטימיים.  כי אם הוא לא מסוגל  לראות את חצי הכוס המלאה,  והילד שלו יראה אותו מתלונן ומעצים את הקושי, זה מה שהוא ילמד. וגם ילד שנולד עם טמפרמנט אופטימי, אפשר להפוך אתו לילד ממורמר. ראיתי את זה קורה.

אדם שמזהה את זה אצלו, שהוא מבין שהוא רואה את העולם כשלילי ומסוכן ורע והוא אינו אופטימי לגבי העתיד, אדם כזה צריך לעזור קודם כל לעצמו –  ללמוד להסתכל על החיים אחרת.  אפשר ללמוד איך להסתכל על החיים אחרת, להתאמן על זה ולהעביר את זה הלאה לילדים".

כלומר, גם אם היית בן אדם פסימי במשך כמה עשורים, וגם ההורים שלך היו כאלה, ועכשיו יש לך ילדים והיית רוצה לגדל אותם להיות יותר אופטימיים – אפשר לעשות את זה? הפסימיות היא לא גזירת גורל?

"כן, כשההורה מזהה את הקושי, אפשר להשפיע על זה. להיות מאושר זה אחד מכישורי החיים – להסתכל על העולם, למצוא בו את הטוב ולהיות מאושר, זה 'כישור' שאפשר להתאמן בו. זה לגמרי עניין של בחירה. בניגוד לכישרון שאת נולדת אתו, כישור זה משהו שאפשר לרכוש אותו, זו יכולת. אם אני מזהה שהילדים שלי או אנשים סביבי הופכים להיות ממורמרים, ואני לא רוצה להיות כזה בן אדם. אז אני ארכוש את הכישור".

יכול להיות מישהו שהנתונים של החיים שלו לא מאפשרים לו להיות מאושר או אופטימי?

"העובדה היא, שיש אנשים שיש להם את כל 'נתוני המדף' להיות מאושרים, והם לא מאושרים, ויש כאלה שהחיים שלהם קשים יותר והם בכל זאת רוב הזמן מרגישים מאושרים".

להרכיב משקפיים ורודים זה לא לייפות את המציאות?

"לא.  משקפיים ורודים רואים את מה שקיים כפי שהוא, נותנים מקום למה שלא טוב, חווים אותו, מרגישים אותו, ואז אפשר להעצים את מה שטוב ולראות גם את הפן החיובי.

גם ילד אופטימי חווה רגשות שליליים, אבל הוא מצליח להשתחרר מהם בקלות. ילד אופטימי יכול להתאושש ולקום מהר אחרי אכזבה או כישלון. למשל, ילד שחווה אכזבה כי הבטיחו לו ללכת לחבר, והחבר בסוף לא יכול היום. בהתחלה הוא בוכה, וברגע שמרגיעים אותו ומכילים אותו, הוא מבין, ומיד עולה המחשבה "אז מה נעשה במקום?". הוא תמיד מוצא תחליפים, ויהיה פנוי להצעה ולחלופה טובה.  

מאד חשוב לי לא לייפות את המציאות, ואני כן רוצה שהילדים יוכלו לחוות רגשות קשים שעולים. המטרה של ההורה היא קודם כל להכיל את הרגשות הקשים ולא להתעלם מהם. שתהייה לילדים אפשרות לדבר על הפחדים, על הקושי. אם הופכים להיות אופטימיים בלי להסתכל לאמת בעיניים –  זה לא דבר חיובי, זה אושר מדומה. אופטימיות אינה מנוגדת לריאליזם.  למשל, אותה אישה שסיפרתי עליה, שאיבדה את האח שלה ושבכינו יחד בשבעה, היא הכילה את הכאב ובכתה ועשתה ונטילציה, ואז היא שיקפה שיש גם דברים טובים. הדברים הטובים שהיא מצאה הם מציאותיים באותה המידה כמו הקושי. 

גם הילדים צריכים להרגיש את הרגשות הקשים עד הסוף, ולהרגיש שההורה יכול להכיל את הרגשות האלה, כדי שיוכלו לעבור הלאה. לדוגמה, ההורה יכול לומר:  "באמת לא נעים שרצת ונפלת וקיבלת מכה, בואי אני אחבק ואמרח לך משחה". ובזה מיצינו את זה, עשינו ונטילציה, ואז אנחנו פנויים לראות את הדברים הטובים".

מה יקרה אם אני לא אתייחס לרגש השלילי? אם אני אנסה להקטין את זה ולהעצים את הדבר הטוב?

בואי אני אתן לך דוגמה.
באה אליך הבת שלך, בוכה ואומרת לך "היא העליבה אותי ואמרה לי שאני מכוערת", ואת תגידי לה "מה פתאום, את לא מכוערת, אל תתייחסי לזה". מה יקרה?  

זה לא ישפיע עליה.

אני אומרת לך – הילדה רק יותר תבכה.
לעומת זאת, אם תתייחסי לרגשות הקשים ותגידי "זה באמת מאד פוגע. אני מבינה אותך לגמרי, את באמת יכולה להיפגע". ברגע שהיא ראתה שמתייחסים גם לרגשות הקשים שלה, אז נגמר. אולי עוד קצת בכי בשביל לקבל תשומת לב, אבל בזה זה נגמר. 
ואז, כשהיא נרגעת, אחרי חצי שעה, אפשר להגיד לה "נראה לך שאת באמת מכוערת? תסתכלי על עצמך במראה". ואם היא לא רואה את היופי, אז את עונה "בעייני את יפה. תראי, איזה אף יפה, איזה עיניים יפות, זוכרת איך הלכנו בגינה יום אחד ואמרו עלייך איזו ילדה יפה? ואז לא רק שהכלת את הרגשות שלה, אלא גם חיזקת לה את הביטחון".